top of page

מחשבות של תחילת תרגול


כבר יותר משבוע שאני מתכננת לנסות להתחיל את השיעור בעמידה. מתכננת ולא מצליחה. בתחילת דרכי בהוראה הייתי כמעט תמיד מתחילה את השיעור בעמידה. זכרתי איך כמתרגלת אהבתי שהשיעור מתחיל דינמי, שישר נכנסים לעניינים - אז ביקשתי להעניק את אותה חוויה למתרגלים שלי גם כמורה. בהדרגה,זה השתנה, והתחלות השיעורים הפכו מאוזנות...:) זוכרת שהיו מתרגלים אז שזה היה קשה להם ויש כאלה שאפילו הביעו את מורת רוחם. הבנתי אותם ובכ"ז התחלנו בשכיבה. זמן על הרצפה, של מנוחה ונשימה, הוא זמן מרפא. המפגש הזה של הגוף עם הקרקע מעניק לנו הרבה יותר משנוכל כנראה להבין (אך כן נוכל להרגיש..). ואני רואה ושומעת ממתרגלים איך לאט הם מעריכים את הזמן הזה ונהנים ממנו. אבל כן - זה לוקח זמן. להעריך את אי העשייה, את האפשרות להקשיב וללוות את המעודן והמרומז, להתמסר לתדר הזה, השקט, שיש בו הזנה עמוקה ומתוקה...גם לי לקח, ותמיד יש עוד שכבות לקלף... בתחילת דרכי כמתרגלת חיפשתי "להרגיש" את הכל, להרגיש שאני עושה משהו, "שזה עובד", שאני עובדת. גם היום הגופנפש זקוקים לכך לפעמים, ויש לזה מקום. בשיעורים אני מנסה לייצר הזמנה לשני המקומות הללו להתממש. יש סיבות טובות להתחיל תרגול בעמידה (התודעה פחות מתפתה לנדוד, הדינמיות שנשמרת, המפגש עם הרצפה שמגיע מאוחר יותר נהייה מרגש..;), אבל וואו...כמה קשה להיפרד מהרצפה..🥺😅

כנראה לא בכדי..

פוסטים נבחרים ואירועים קרובים
פוסטים ואירועים נוספים
Search By Tags
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Instagram App Icon
bottom of page