כוחו של התרגול ושל הגוף הזוכר

יש רגעים בחיים שבהם התרגול הוא כמו אויר לנשימה.

בין גיל 20 ל-30 בערך תרגלתי יוגה מסוגים שונים אצל מורים שונים.

היו תקופות שהתמדתי יותר והיו שפחות.

היו גישות שהתחברתי יותר וכאלה שלא.

אבל הגוף שלי למד וזכר.

באינטנסיביות של השגרה אנחנו שוכחים לפעמים את מה שחשוב ואת הדאגה לגוף ולנפש.

אבל הגוף זוכר

(וכשאין ברירה הוא גם מזכיר לנו ששכחנו אותו …)

🪷

אבל ישנם רגעים על ציר החיים שבו אנחנו חווים חיבור חזק למרכז שלנו. ושום עבודה או משימות או תכניות לא רלוונטיות.

כמו למשל בהריון.

כשהייתי בהריון הראשון שלי, עברו אולי שנתיים מהפעם האחרונה שתירגלתי, אבל פתאום הרגשתי צורך עז לתרגל.

הגוף משתנה, מרכז הכובד זז. בתוכי פועמים שני לבבות בו זמנית. ואני מרגישה געגוע וכמיהה לסנכרון להקשבה ולשלווה של גוף לאחר תרגול.

הגוף מבקש והלב יודע שהיוגה מדוייקת לו עכשיו.

באופן הכי לא מתאים בלוז וכנגד כל הסיכויים, הייתי מקפידה לפחות פעם בשבוע לצאת מהמשרד באמצע היום וללכת לתרגל.

הכל יחכה.

הגוף והלב שלי וגם של העובר שלי זקוקים לזה.

שעור יוגה הריון היה חלון הזמן השבועי שלי של נשימה. של הכלה. של התכוונות והערכות לבאות.

הוא היה כה משמעותי עבורי ועזר לי להתחבר לגוף שלי ולבטחון שלי בו גם במשך תשעת החודשים המטלטלים של ההריון. החזרה לתרגול היתה קלה ונכונה. הגוף זכר הכל ולא נטר לי טינה על ימים ארוכים של ישיבה מול מחשב, להפך הוא הודה בכל נים ורקמה על כל שניה שנתתי לו בתרגול.

לאחר הלידה, שהיתה לידת בית מדהימה.

חיכיתי בחוסר סבלנות שיעברו ששה שבועות משכב הלידה ואוכל לחזור לתרגל.. ההשפעה של התרגול היתה ניכרת. על הגוף ועל הנפש. ומאז כבר שמרתי על קשר הדוק עם התרגול..

והקשר הזה הוכיח ומוכיח את עצמו ברגעים קריטיים בחיים. הגוף זוכר. הוא זוכר כל שניית תרגול שניתן לו.

והוא מודה על זה ואני לו ♥️