כשבחוץ בוער...חשיבותה של הקהילה
לפני כשנה הזדמנה לי חוויה מתקנת של התמודדות עם מצב חירום לאומי. במסגרת ההכשרה שלי בהאקומי, פסיכותרפיה ממוקדת מיינדפולנס, השתתפתי בסדנת העמקה של כמה ימים בקיסריה. ביום הראשון או השני של הסדנה התחיל מבצע 'שומר חומות' בעזה. זוכרת שהגענו בבוקר הלומי רגשות לאולם הרחב, היה ברור שאי אפשר לפצוח פשוט בלמידה שלשמה התכנסנו. המנחה הרגישה והחכמה שלנו ביקשה לתת מקום למה שנוכח בתוכנו כרגע ונפתח מעגל שיח שנתן ביטוי לקשת הרגשות כולה: עצב, פחד, כעס, כאב, אפילו רצון בנקמה היה שם. לא תמיד היה פשוט לשמוע אבל היה משהו בביחד הזה, שמשתף, שמאפשר מקום ללבבות לנכוח - שהרגשתי שמעניק לי ממש חוסן. מחזק אותי ומאפשר לי לעבור את הימים האלה בשפיות.
זו היתה חוויה חזקה מאוד של כוחה של קהילה, לצלוח מצבים קשים, להאיר גם החוצה לסובבים אותה.
את היום שאחריו פתחנו בסשן תנועה פראי במיוחד...
יש הרבה דרכים לתת מקום למה שבפנים. לכתוב, לצייר, לדבר, להתחבק, לצאת לטבע, לקחת נשימות עמוקות ולפגוש את כל הפנים על כל מה שבתוכו. לבכות.
אני כאן בסיני השקטה, נושמת עמוק, דומעת לפעמים, לפעמים גם יותר מזה. עבר עלי לילה לא קל, עוד לפני שידעתי על הפיגוע. קמתי עם פחדים שמשהו יקרה, שמישהו פה יתחרפן. בקושי ישנתי. לא היה לי ברור מאיפה זה מגיע, אלה לא מחשבות שמסתובבות אצלי כבר כמה שנים טובות. בבוקר ראיתי את החדשות הקשות. אז אני כותבת כאן ותכף גם אתן לגוף לומר את דברו.
שולחת ברכה לשבת שקטה, להתעוררות הלבבות אל עצמם, אל כאבם ויופיים.
